כמו אישה מוכה, המאשימה את עצמה באלימות המופנה כלפיה, מאשימים אותם יהודים את היהודים בשנאת ישראל ובאנטישמיות. רק אם היינו נוהגים אחרת – הכל היה טוב. היינו חיים עם המוסלמים בשלום, כמו ב-1394 השנים האחרונות…
אמנם, התורה מצווה עלינו לבדוק את מעשינו בכל צרה שבאה עלינו, אך אינני יודע היכן מצאו אותם אנשים שעלייה להר הבית מובילה לשפיכות דם? רעיון זה לא נמצא בשום מקום בתורה או בדברי חז"ל! אדרבה, קבעו חז"ל: "חרב בא לעולם על ענוי הדין ועל עוות הדין ועל המורים בתורה שלא כהלכה". אם את האשמה יש למצוא במערכת המשפטית המעוותת קודם כל, ולאחריה בפסיקת הלכה מעוותת! אף למי שטוען (בטעות) שאסור לעלות להר הבית, במשנה זו אין כל אזכור לאיסור עלייה להר הבית!
מה שיותר חמור הוא התפיסה שאם הערבים מתרגזים על כך, אין לעשות פרובוקציות. למרבה המזל לא חשבנו כך בקריעת ים סוף – "שָׁמְעוּ עַמִּים יִרְגָּזוּן"– כי אז אולי היינו מעדיפים לטבוע בים ולא להרגיז את הגויים. אפילו בתקופת הגלות, הכריחה אסתר המלכה את חכמי ישראל להנציח את נס פורים, למרות חששם מלהרגיז את הגויים.
אין בשום מקום בתורה איסור להתגרות באומות העולם או להרגיז את הגויים. לא בתורה, לא בתלמוד, לא ברמב"ם או בשו"ע. רק בהוראות בתורה שלא כהלכה, הנובעות מסילוף של מאמר חז"ל– "שלא ימרדו באומות העולם"– שלא נפסק להלכה, והחלתו על עניינים לא רלוונטיים, ועל תקופה לא רלוונטית.
התפיסה הזו של להאשים את עצמנו היא לא תורנית ולא הגיונית. אם קבוצת תושבים כועסת על כך שנוסעות מכוניות ברחוב שלה, האם יש להפסיק את תנועת המכוניות ברחוב? ודאי שלא, הרי הרחוב הוא של הציבור. ובאותה מידה, אם מישהו מתרגז על כך שאני מתפלל או מברך בביתי שלי, האם עלי לחדול מכך? ודאי שלא, הרי זה הבית שלי.
מכאן שכל הדיון על פרובוקציה הוא מעוות לחלוטין. הר הבית שייך לעם ישראל. אם מרגיז את המוסלמים שאנו עולים להר הבית, זו רק סיבה נוספת לעלות לשם. זו הטריטוריה שלנו. ובמילותיו של אחמד טיבי: "אנחנו בעלי הבית כאן, מי שלא מוצא חן בעיניו – שיילך".