בס"ד
פעם כשהיה מתח עם הערבים- הייתי הולך ברחוב ובודק שיש אבטחה ויש חיילים- ואז הייתי נרגע.
ופתאום ראיתי שאם בעל המדים לא נושא נשק- הוא לא שווה הרבה יותר ממני ואולי אפילו פחות- כי המדים שלו מהווים סימן זיהוי למי שרוצה להרוג אותנו.
בעקבות זה הבטחון העיוור הזה בצה"ל החל להתערער.
אז החלטתי להוציא רשיון לנשק- ככה אני בטוח מוגן---
עד שערבי חטף את הנשק מידיו של ידיד שלי והרג אותו- באקדח שלו.
אז הבנתי שגם הנשק לא באמת עוזר.
הפסקתי ללכת ברגל- מהיום רק נסיעות-
עד שמחבל עלה על אוטובוס.
החלטתי יותר לא לנסוע בתחבורה ציבורית- אלא רק עם הרכב-
עד ששמעתי שזוג נרצח ברכבו.
חשבתי לא לצאת מהבית לעולם-
עד שמחבל התבצר בתוך דירה, בקומה רביעית.
רציתי לעזוב לגמרי את המקום ולעבור לעיר בטוחה-
ואז הם הגיעו לרעננה.
חשבתי לעבור לחו"ל-
אבל הם הגיעו ללונדון וניו יורק.
אז הסתכלתי מסביב וראיתי אנשים עם מדים משלהם מסתובבים מאושרים ובטוחים-
הם טענו שאלוקים שומר עליהם .
אז שמתי כיפה וציצית ואפילו שחור לבן- והייתי בטוח שלא יגעו בי.
ומשום מה החליטו הערבים שהם מתחילים לפגוע דווקא בחרדים.
אז התחלתי להיות לא בטוח בתלבושת שלי- כי אולי היא דווקא זאת שתזיק לי.
אבל הם עדיין היו רגועים-
אז הלכתי אליהם ושאלתי אותם איך הם עוד שמחים--
והם ענו שבנוסף למדים- הם גם חמושים----
והם הרימו את הראש
הסתכלתי למעלה וראיתי אותו---
ואז הבנתי-
שלא המדים הם אלו ששומרים- אלא הנשק-
הנשק שאף אחד לא יכול לקחת אותו, כי לאף אחד אין גישה אליו-
לנשק הזה קוראים אמונה!
אמונה שיש רק מישהו אחד שיכול להחליט מה יקרה איתי בכל רגע.
והיום, כשאני מסתובב ברחוב אני מסתכל רק למעלה- כי הוא בטוח נמצא שם.
-ואני חמוש יותר מכל שוטר או חייל שבאיזור-