כשאני אומר חוסר כבוד, אני מתכוון לכך שבמקום הקדוש בו אנו מרבים בתחינה ובקשה לאבא שבשמיים, ישנם מתפללים המדברים ללא הרף באמצע תפילה ואף עונים לסלולרי. אצל הספרדים, לעומת זאת, הכבוד מורגש כבר בעת כניסתך לבית הכנסת, כשהמתפללים האחרים מחפשים עבורך מקום לשבת. מיותר לציין שלא מדברים שם באמצע התפילה.
אצל בני עדות המזרח הכבוד נמצא מתחילת התפילה ועד סופה. לא תשמעו מהם שיחת חולין ובוודאי שאתם עצמכם לא תוכלו להיות סוררים, כי תזכו, ביושר, לנזיפה מהמתפלל שנמצא צמוד אליכם.
הבעיה מתחילה במציאות לה אני עד לא פעם, כאשר בין אותם אלו שבזים למושג כבוד בית כנסת, נמצאים אברכים שמקפידים על קלה כבחמורה. למשל, על החזקת מכשיר סלולרי שאינו כשר, "טרף"אם תרצו, הם מעירים ואפילו מוכנים לבזות ברבים את החרדי הסורר, אבל לדבר בתפילה? זה משהו אחר. האם הם נוהגים אֵיפָה וְאֵיפָה באיסורים? תחליטו אתם.
הם עשויים לגרום לצופים בהם כיצד ללכת שבי אחריהם ולדבר באמצע התפילה, כי הרי אם הם, שלעתים לבושים בפראק - לבוש חשוב וסמל-סטטוס רבני, מתירים לעצמם, אנחנו שלבושים חליפה שאינה ממותגת, לא יכולים?
פוסקי ההלכה נחלקו בדעתם האם מותר לקיים סעודת מצווה בבית כנסת, אך דעה אחת לכולם שאם בכל זאת החלטת לקיימה במקום הקדוש, יש להיזהר מאוד מקלות ראש, שחוק ושיחה בטלה. ההגדרה של שיחת בטלה היא שיחה לצורך פרנסה.
הגמרא במסכת ברכות עוסקת בסיטואציות שונות העלולות להתרחש באמצע תפילה, כאשר המצב הכי חמור מבחינת המתפלל הוא בעת תפילת שמונה עשרה, עד כדי כך שאפילו אם נחש כרוך על עקבו – לא יפסיק בתפילתו כדי לקרוא לעזרה. בחזרת הש"ץ אסור לדבר, אבל בבית כנסת אשכנזי האיסור הוא לעתים בגדר המלצה בלבד.
בסיטואציה כזאת, כשמביטים בשלט המוצב על קירות בית הכנסת ובו נכתב "אסור לדבר בשעת תפילה וקריאת התורה", אי אפשר שלא לתהות מדוע הוא בכלל מוצב, ומה חשב לעצמו תורם השלט כשמראש ידוע שהוא רק בגדר המלצה?
הדרך הכי קלה היתה להשאיר את הנושא הכאוב הזה בלב, לשתוק ולא להעיר, אולם הגיע הזמן לומר עד כאן! הגיע הזמן שאנחנו, האשכנזים, נלמד מבני עדות המזרח שנותנים לבית כנסת את הכבוד שמגיע לו.