מאת עקיבא וויינגרטן
הרבי מסקולען באמת היה שייך לזן אחר של אדמו״רים מהסוג של סיפורי תלמידי הבעש״ט, לא אכל, לא ישן, לא הפריע לאיש, אהב את כולם, קיבל בחיוך לבבי כל מי שנקלע לביתו וסביבתו ובאמת התנהג כאחד העם בשיחות אחד על אחד, היה זה ילד, בחור, הומלס, לא משנה. אני חושב שהוא גם הרבי היחיד שיצא לי להכיר שלא שמעתי אף מילה רעה עליו.
הנחתי תפילין אצלו בבר מצווה וגם הייתי חזן באותו היום, כנער בן 13 מתלהב, כולל תפילת מוסף (זה היה בחנוכה), עמדתי לידו ולפני שמונה עשרה של שחרית הוא דפדף בסידור וסימן לי לכוון כבר על מנחה בגלל השעה המאוחרת.
אח״כ בתור בחור הייתי מסתובב אצלו הרבה, יושב בטישים האין סופיים שלו בבית מדרשו הקטן בבורו פארק. בשבת בבוקר הייתי אוכל אצלו בבית עם עוד כמה בחורים, אני יודע שזה נשמע מאוד מיוחד אבל למעשה כל אחד היה יכול להגיע לסעודות, לא היה צריך לעשות כלום פשוט לעלות למעלה איתו לאחר התפילה. אחרי שחרית הוא היה עולה לעשות מעביר סדרה והוא אמר לי לקרוא לו ברגע שהאוכל מוכן כדי לא לעכב את כל העוילם.
אני הייתי יושב צמוד אליו והתפקיד שלי היה לדאוג שהשטריימל שלו לא יתלכלך בזמן הסעודה, לא כי הוא היה אוכל מבולגן אלא כי הוא פשוט היה נרדם כל הזמן באמצע האוכל והשטריימל היה נכנס לו לתוך הצלחת כשראשו היה נשמט. כשאני אומר ״התפקיד שלי״ הכוונה שאני מניתי את עצמי, כי לא היו גבאים או משב״קים אז, כל אחד שהיה רוצה יכול היה להיות קרוב אליו ככל שרצה, רק בשנים האחרונות מתחיל להיות סביבו מצב כזה של אנשי הבית.
ולא היה לו חיים קלים בריאותית, האגדה מספרת שפעם ברוסיה (רומניה בעצם) הקומוניסטית תלו אותו להוצאה להורג אך החבל נקרע, המקרה הזה צמצם את הוושט שלו והוא היה צריך ללכת כל כמה חדשים לבית חולים להרחיב את בית הבליעה כדי שיוכל פשוט לאכול. גם אם החלק הראשון בסיפור הוא אגדה, החלק השני ידעתי שהוא נכון, אפילו כשכן היה אוכל היה צריך לשתות מים תמיד יחד עם האוכל כדי שזה לא ייתקע לו בגרון, אבל למי שלא ידע, לא היה אפשר בכלל להרגיש בכלל בקושי שלו.
על אף הרושם שנוצר עליו, ראיתי לא פעם איך שהוא לגמרי לא היה תמים, הוא ידע בדיוק לנפנף את האנשים שבאו לשגע אותו או להוציא ממנו אמירות במרמה, והיו לא מעט כאלו מכיוון שכולם ידעו שאם הסקולענער רבי אמר את זה יש להתחשב בדעתו, אבל עם כל הפיקחות שלו הוא ידע לעשות את זה בחיוך מתוק ואמירה לבבית, הוא לא חסם אותם אלא עמד על שלו מבלי לפגוע ברגשותיו של המבקש.
למרות שהיו לו אלפי אוהדים בכל מקום שהלך, בפועל בבית כנסת שלו לא היו יותר מכמה עשרות בודדים של אנשים, היה קשה מאוד להיות חסיד שלו עם השעות הלא שעות שהוא היה פועל, סעודה שלישית עד לפנות בוקר, שחרית בצהריים, בדומה מאוד לריבניצר או לאמשינובר יבדלח״ט. כשראיתי את התמונות מהאלפים שהגיעו להשתתף בלוויה שלו צחקתי בקול, איפה היו כל האלפים הללו כשהוא היה בחיים? אני בטוח שחלק גדול מהם מעולם לא היו אצלו בטיש, מעולם לא נכנסו להתברך אצלו אבל כנהוג בציבור החרדי, על מנת שיוכלו להגיד לנכדים שלהם ״שהיו בלוויה״ הגיעו בהמוניהם ונדחפו להחזיק את הארון עם המת, חשבתי לעצמי איך הם לא יודעים מה הם הפסידו בכלל כשהגופה שלו עוד הייתה בן אדם חי ונושם.
מתוך גופו הקטן והצנום היה מורגש ממנו אור גדול, מאות שעות שהייתי לצידו ותמיד היה אפשר לראות עליו שהוא מחובר למשהו אמיתי, נעלה ורוחני יותר, שבאמת לא איכפת לו אם הוא יאכל את זה או משהו אחר או בכלל לא, איפה הוא יישב ומה הוא ילבש, הראש שלו היה מונח במקום אחר, כל רגע פנוי הוא היה מזמזם איזה שיר רגש ומתחבר לעולמות עליונים, אני חושב שאפשר לומר ש95% מכל הרבי׳ס מוציאים שם רע על כל השאר, והוא לגמרי היה מה5% הטובים. חבל על דאבדין!