ט"ו בשבט : מעשה ברבי יצחק אייזיק מספינקה, שערך בליל ט"ו בשבט 'שולחן'פירות גדול לחסידיו. המוני חסידים התקבצו ל'סדר'בבית המדרש והרבי דרש בפניהם על מעלתה של ארצנו הקדושה. הרבי היטיב לתאר את קסמה וקדושתה , ודבריו היו מלאים כיסופים וגעגועים, עד שלרגע קט התנתקו החסידים מספינקה וצרותיה וחשו את עצמם נוכחים בארץ ישראל הקדושה. באותה שעה, שרתה בבית המדרש אווירה של גאולה. הרבי סיים את דרשתו, נטל פרי חדש מערימת הפירות בקערת הכסף, והתחיל לברך בכוונה גדולה ברכת שהחיינו. המוני החסידים עקבו אחריו בנשימה עצורה, וחשו כאילו הם שותפים למצוות הבאת הביכורים לבית המקדש. והנה, לפתע, התנפצה זגוגית החלון הגדול בבית המדרש, ושתי אבנים גדולות נחתו במרכז השולחן. הגויים, אדוני הארץ, התקשו להשלים עם הממלכה הקטנה שהקימו היהודים בארצם, וזרקו להם כמה אבנים, כדי להזכיר להם – מי בעל הבית האמיתי במקום. רוחם של החסידים נפלה, אך עיניו של הרבי הפיקו רוגע ושלווה, והוא המשיך לברך –"שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה". אמן, שאגו החסידים, אך בליבם תמהו –וכי על תקופת הגלות הקשה עלינו לברך שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה ? פתח הרבי ואמר: "בניי היקרים, אכן על האבנים שהושלכו לעברנו, אנו מברכים שהחיינו לזמן הזה. לכל מצווה ומצווה יש זמן, שבו מאיר באופן מיוחד תוכנה הפנימי. עניינו של ט"ו בשבט הוא לעורר בליבנו את הכמיהה לארץ-ישראל ולגאולה העתידה. כאשר אנו מרגישים את חשכת הגלות הנוראה, מתעוררת בליבנו ערגה גדולה לארץ ישראל. אם כך, חסד עשה עמנו הקדוש ברוך הוא, ששלח כמה 'שקצים'עלובים להזכיר לנו את חשכת הגלות ולעורר בנפשותינו געגועים לארצנו הקדושה ולגאולה העתידה".
בחגיגת מטעים בשרון, נתכבד מרן הראי"ה קוק בנטיעה הראשונה. כשקם והלך לנטוע התרגש מאד, עיניו זלגו דמעות, ופניו היו כלפיד אש. כשהגישו לו את המעדר, סירב לקחתו, והתכופף ובידיו טיפל ברגבי האדמה, כשכולו נתון ברעדת קודש. כששאל אותו אחד המקורבים לפשר התרגשותו המיוחדת, השיב הרב ואמר: "נטיעת עץ פרי בארץ ישראל, אינה פעולה חקלאית רגילה. זוהי התדבקות במידותיו של הקדוש ברוך הוא, שאף הוא התעסק במטע הארץ תחילה".(מתוך מועדי הראיה, שירת האילנות)
והלוואי וכבר יתממש הפסוק "אז ירננו כל עצי יער לפני ה'כי בא כי בא לשפוט הארץ" , וינקום דם עבדיו השפוך. שבת שלום ומבורך