יום שישי. סגרו את עירנו, אין יוצא ואין בא למעט כוחות הצלה.
הרחובות שקטים ודוממים, כמעט אין אזרחים הנראים ברחוב למעט צלמים, שוטרים וחיילים (כמעט כתבתי קלגסים) שמסתובבים עם נשק ומטילים פחד בלב האזרחים.
מידי פעם הם עוצרים ליד אזרחים שהעזו לצאת מביתם בשאלות מנין הוא בא ולאן הוא הולך ומה מטרת יציאתו מהבית.
הקולות הנשמעים ברחוב הינן קולות סירנות, ורמקולים המזהירים את הציבור שלא לצאת מביתם.
כל אדם הלבוש כחרדי ומתהלך ברחוב, זוכה לעשרות תמונות מכל זוית אפשרית ואם הוא עם טלית ותפילין הרי הוא הופך להיות סלב כמו התמונות מלפני 70 שנה. רק חסר שירים ידיים בהכנעה, את הפחד בעיניים כבר יש לכולנו.
לצלמים ולשוטרים, מותר להסתובב בצמידות, הם כנראה חסינים מקורונה וביקורת ציבורית. עליהם אין מי שיפקח.
המצרך המבוקש ביותר בו מורגש מחסור גדול, הינו ביצים.
מפה לאוזן מתגנבת שמועה אודות חנות המוכרת ביצים במשורה ומיד המארג המשפחתי נכנס לתזזית בעת שמתקשרים לגיס (שלא דיברנו כבר חצי שנה) ומבקשים שיבקש מבן דודו שיירד לחנות שנמצאת בתוך טווח ה-100 מטר המותרים וירכוש ביצים עבורינו.
בלילה, נתגנב בשקט ונביא את הביצים הביתה.
חברים שלי מחוץ לחומות, מהתקופה של לפני העוצר, ממעוז וכאלה מתקשרים בדאגה לשאול את שלומנו.
מבקש מהם שינסו להשיג לנו ביצים ונמצא דרך להעביר מבין חומות הגטו. הבוקר נמצאה חצי תבנית שבמהלך העברה מחוץ לגדרות, נשברה.
תחושת ההחמצה - נוראה.
ראש העיר שנמצא אף הוא בבידוד, מידי פעם מוציא הצהרה לתקשורת באמצעותו או באמצעות דובריו, אבל כולם יודעים שאין לו שליטה במצב והוא בובה על חוטים ואחרים מחליטים בשבילו.
אם בימים כתיקונם אנחנו מתחננים ומבקשים שוב ושוב מהילדים לבצע קניות, היום הם מתחננים ללכת, על מנת לצאת לרגע מהבית עם תירוץ טוב לשוטרים.
ראיתי את הילדה שכתבה ביומנה: יומני היקר, הבוקר הצלחתי לשכנע את אמא לקנות כמה ירקות (למרות שהבית מלא), ויצאתי לירקן. איזה כיף. ראיתי חתולה ברחוב.
הבת שלי, בת ארבע רואה אותי מתלבש, נועל נעליים, אבא, היא קוראת לי. לאן אתה הולך ?
עניתי לה, יורד רגע לזרוק את הזבל.
חכה אבא, היא מבקשת, אני רוצה לבוא איתך
ככה החיים מתנהלים אצלינו בגטו בצל הקורונה.
משה דוד רוזנפלד
הכותב הינו איש חינוך המתנדב בארגון הצלה וככזה רשאי לעבור את החומות
בתמונה, עם אחיו הרב אלחנן רוזנפלד ראש ישיבת וולאזין בקייב