בס"ד, ערב חג הסוכות תשפ"ג.
לידידיי ומכריי קוראי ומתענגי הגליון 'מעדני הפרשה'.
יצאתי הערב לשוק ד'מינים העירוני כדי לבחור ד'מינים, אינני מסוג האנשים שיש לי נערווין בענין, אם אני מבין נכון, הסחורה הבינונית שיש היום בשוק, יותר משובחת מהכי טוב שהיה קיים בשנים עברו כאשר חיפשו בנרות אתרוג כשר לברכה, ובכל עיירה היה סט אחד אצל הרב שכל העיר היו באים לברך עליה.
אני משתדל להחמיר יותר בעיקר, בתכלית המצוה שהיא 'ושמחתם'לפני ה'אלקיכם.
מסופר על חסיד מסוים (מחסידות שיש שם תקנה שלא יוצאים עם האשה לרחוב), שעמד ובדק אתרוג זמן רב, שאל אותו הסוחר: הלא כשבחרת כלה שתהיה אשתך לכל חייך לא בדקת כ"כ הרבה? ענה החסיד: מה אתה משווה? עם האתרוג אני אמור לצאת לרחוב...
תוך כדי החיפושים לד'מינים פוגש בי אברך, קורא לי הצידה להתרחק קצת מההמולה, בתחילה הוא מודה לי על המאמרים והגליונות ואח"כ פותח בסיפור שאירע לו השנה, ויש בו מסר חשוב לקראת הושענא רבא, שזו ההזדמנות האחרונה להשנה לסדר את הפתקא טבא, ואיך להתמקד בתפילה ובקשה.
בתי בגרה, הוא מספר, רוב חברותיה כבר הקימו בית והיא עדיין מצפה לישועתה, היא בחורה מוכשרת, מוצלחת וכלילת המעלות אך עדיין מתפללת ומייחלת למצא את ה'באשערטה'.
יש לה מנהג כבר מספר שנים שהיא מתמקדת כל שנה בר"ה ומתפללת מעומק הלב ומבקשת על דבר אחד בלבד ומדי שנה היא זכתה ובקשתה נענתה באותה שנה ובחלקם היו מקרים מורכבים וישועות לא פשוטות.
בשנה שעברה, בראש השנה תשפ"ב, היא חשבה 'מתי אעשה גם אנכי לביתי'והחליטה כי הגיע הזמן לבקש על שאיפתה של כל בת ישראל כשרה, ובמשך ימי ר"ה התפללה וביקשה הרבה שתזכה השנה 'להקים בית נאמן בישראל'.
במשך השנה היו מס'שידוכים שעלו וירדו אך לא יצאו לכלל שידוך.
בתחילת חודש אלול עלה במוחה רעיון של שידוך, להציע את חברתה הטובה מכיתת הלימוד לבן דודה, אמרה ועשתה, הרימה טלפונים, הציעה ודחפה והשידוך אכן יצא לפועל ובימי הסליחות שלפני ר"ה נשברה הצלחת בשעה טובה.
בערב ר"ה בצהרים היא ניגשה אלי, ממשיך האב ומספר, והיא היתה מאוד שבורה מכך שזה פעם ראשונה אחרי שנים רבות שבקשתה לא נענתה למרות שהתפללה וביקשה מעומק הלב, לא פחות מהשנים הקודמות.
לא מצאתי בפי את המילים הנכונות במה לעודד אותה, הבנתי לליבה וכאבתי את כאבה, שהוא כמובן, גם הכאב שלי.
כעבור זמן קצר, היא חוזרת אלי ואומרת לי: אבא, זה מדהים, תפילתי התקבלה ואף נענתה וזה שלא התארסתי זה רק באשמתי.
התפלאתי מאוד, מה נשתנה בפרק זמן הקצר הזה ומה בדיוק באשמתה?
היא מושיטה לי מכתב שזה עתה הגיע בדואר, וכך כתוב שם"
בס"ד, מצורף בזה בברכה צ'ק של תשלום דמי השדכנות ששידכת השבוע לבתי תחי', את מגיעה ליום הדין עם הזכות הגדולה הזו, זכית להקים בית נאמן בישראל. בברכה: אבי הכלה.
באותו רגע נפל לי האסימון, אומרת בתי: מה ביקשתי? 'להקים בית נאמן בישראל'! מה יצא? 'הקמתי בית נאמן בישראל'
רק שכחתי לציין שבית הנאמן הזה יהיה לעצמי...
אמרתי לו מיד: האור החיים מביא ענין זה בתחילת פר'ואתחנן בשם המדרש: מעשה באדם שהיה מהלך בדרך ונתעייף, פתח בתפילה ואמר: 'רבש"ע, תזמן לי חמור', עבר שם גוי אחד שאתונו כרעה ללדת באמצע הדרך וכדי שלא להעמיס משא על היולדת ציוה הגוי על היהודי להרכיב על כתפו את העייר (החמור) הקטן שנולד זה עתה, ולסחוב אותו עד לעיר.
אמר היהודי, רבש"ע, קיבלת את תפילתי, ביקשתי חמור וקיבלתי, אך במקום שאני ארכב על החמור הוא רוכב עלי.
ומכאן לומד האוה"ח שיש לפרט בתפילה מה שמבקשים באופן שלא יתפרש אחרת.
אמרתי לו: לפחות בתך לא קיבלה משהו הפוך מבקשתה, כמו אותו יהודי, וגם זכתה במצווה, וגם קיבלה את המסר בבירור בערב ראש השנה, כדי שתספיק להבין איך עליה לבקש השנה בפירוט יתר.
הבטחתי לאב לפרסם את הסיפור ושיהיה לזכות בתו שתזכה השנה גם היא בעצמה להקים בית נאמן הפרטי שלה.
בברכת חג שמח ופתקא טבא
ישראל אהרן קלצקין