בימים אלה בהם מציינים את רצח רבין, יש שמציינים בהחגיגיות מה את המועד, ויש רבים שמתייחסים אליו בתיעוב. "הפסטי-רבין", "קרנ-רבין"ועוד כינויים בהחלט תולים באוויר, ואני מחוייב להודות שלא בכדי. לא לחינם אופן ציון רצח רבין שנוי במחלוקת, כי הוא מבוסס על חוסר סימטריה, על היעדר יושרה אינטלקטואלית, על איפה ואיפה.
חסרה יושרה והגינות בכל הסיקור ובכל אופן ההתייחסות לרוצחים. תחליטו איך שתחליטו להתייחס לרוצח, אבל מה שרק תחליטו החילו בהגינות באופן שווה על כל הרוצחים. כולם. דווקא בימים של סימטרייה פופוליסטית בין רוצחים לנרצחים, "קוראים לכל הצדדים לחתור לשלום", יש חוסר סימטרייה מובהק בהתייחסות לרוצחים, הכל תלוי מאיפה בא הרוצח ומה הוא בא לשרת, תלוי איזו אג'נדה ואיזה נרטיב הרצח מקדם.
ובמה דברים אמורים? על רקע ההסכינאים הערבים הרוצחים יהודים שוב ושוב, חוזרת לה גם הקריאה מן הצד השמאלי בפוליטיקה ובתקשורת "להבין מאיפה זה בא", "מה גורם להם לעשות את זה", ולשאלה הרטורית נשלפות מיד התשובות: הכיבוש, הגירוש, היאוש, הביאוש, הביאוס, העוני, המחסור, או במילים מכובסות - "אין אופק מדיני". נכון, אין הסכמה לרצח יהודים מהשמאל המיינסטרימי (ויש שוליים לא מבוטלים שכן מצדיקים), אך כן יש שיפוט לקולא, עם גילוי הבנה למניעים, והדגשת המניעים ופתרונם בסיקור על פני הגדשת הפשע הנוראי עצמו. עד כאן סבבה, כל אחד והדרך שלו לראות את העולם, גם אם זה מעוות זה עדיין לגיטימי. בתנאי שזה הוגן.
דא עקא, בכתבות ובכל שיח על רצח רבין מודגש המעשה המתועב עצמו, ובלי שום מניעים מקלים. הדיון תמיד עובר ל"האם למדנו את הלקח", או "האם היום ראש ממשלה יכול להרגיש בטוח אם יפנה להליך מדיני". המעשה עצמו הוא כמובן נורא, איום, אכזרי, קובר את הדמוקרטיה וכו' (ובלי מרכאות. אני מסכים). אך אם הייתה הגינות מן הראוי לבדוק את המניעים שעמדו מאחוריו, כפי שעושים במעשי רצח אחרים, וכאלה (גם מניעים, וגם רציחות) יש למכביר.
אתם יודעים איך מרגיש אדם במצוקה, למשל מתנחל בחברון, הנמצא בסכנת חיים, ששכניו נרצחים, ילדיו לא בטוחים, אך ראש ממשלתו טוען שיש שלום? ומוסיף וטוען שאלה הפורעים והרוצחים, אותם הוא (המתנחל) רואה מידי יום בפעילות אלימה, הם ונציגיהם פרטנרים לשלום? מה חושב אדם שמרגיש שחייו מופקרים למען אידאל שברור לו שאינו בר מימוש? אוטובוסים מתפוצצים ברחובות והרוגים נספרים בעשרות בחודש. וזה לא יום אחד, אלא יום אחר יום, פיגוע אחר פיגוע, רצח אחר רצח, חבר אחר חבר שנקבר, ועדיין הרוצחים נחשבים לדורשי שלום? מערכת החוק לא פועלת כפי שאתם יודעים שהיא יכולה וצריכה, "כי יש תהליך שלום". יתירה מזו, כאשר ברור לכם (סובייקטיבית) כי המדיניות של השלטון רק תגביר את ההרג ותסכן אתכם יותר, לא הייתם מתקוממים להתגונן מפני שלטון מרושע שכזה? איך הייתם מתייחסים ל"שלום"שכזה? גם אם התחושה סובייקטיבית, אי אפשר לבטל אותה.
אבל בשיח היום המניעים המקלים לא קיימים, כלום. רק רוע, אכזריות וטירוף הם אלו שהנחו את הימנים/דתיים/מתנחלים. סתם רוע, בלי שום סיבה. פשוט שנאו את השלום, הסיתו, הדיחו, ליבו אווירה, והלכו ורצחו. לא רצו שלום. כולם כמובן. רצח זה רצח.
ויש שמגדילים לעשות, הם כן מחפשים להבין ולמצוא את המניעים, אבל באופן סלקטיבי. רק כאלה שיביאו לשיפוט לחומרא. זה ההסתה, השנאה, ההטפה, זה הערוגה כולה ולא העשב הבודד, כולם שנאו, כולם רצחו, כולם. ואותם האנשים הם הם אלו שטוענים ש"צריך להבין את הצד השני", וכל מעשה זוועה חייתי שבא מהטרור הערבי, רק מביא אותם להסכים את המניע ולקרוא לפתרון של שלום.
לכן, הכל פוליטי. לכן רבין לא קונצנזוס. כי הרצח שלו משרת באמצעות מניפולציה ובזדון רק אג'נדה מסויימת. אג'נדה שכל כולה מבוססת על איפה ואיפה בשיפוט ובהתייחסות, על היעדר יושרה בהצגת הדברים, על חוסר פרופורציה בהבנת אנשים. מניפולציה שאגב סותרת בכלל את פועלו ומשנתו המוצהרים של האיש במשך שנים, אשר תמיד דאג לביטחון, תמיד דאג לחיי יהודים ואף פעם לא ניסה להבין את הרוצחים.