תובנות על פרשת חיים ולדר
אסור לכתוב כי הוא עשה טוב שהתאבד
על השקר והצביעות בעניני גיור
תחקיר 'עובדה'על 'לב טהור'
התנהלות יותר חכמה וזהירה בפרשת ולדר, היתה יכולה למנוע שני התאבדויות!!
התפרסם עוד בתוך השבעה של ולדר, שנערה שנפגעה ע"י ולדר התאבדה, אני לא בדקתי אם זה אמת, אבל זה התפרסם בכמה
כהו עיניהם בעניין
ולדר לא היה סופר
חיים ולדר לא היה ממש סוֹפֵר. הוא מעולם לא התיימר להיות עמוס עוז או ג'יי קיי רולינג החרדי, שישבו באיזה בית קפה ורקחו במוחם אירועים דמיוניים. הוא היה יותר עורך סיפורים, משכתב ומנגיש אירועים שקרו לאנשים אחרים. אפשר לקרוא לזה מְסַפְרֵר, כלומר מצטיין בהפיכת חומרי גלם לא ערוכים לסיפורים מצליחים.
ולדר הוציא בגיל 25, תחת שם עט, את ספרו הראשון "ילדים מספרים על עצמם". הסדרה הזאת פרצה את גבולות השתיקה, חשפה רגשות, תחושות, עלבונות וקשיים של ילדים וגם מבוגרים. במגזר החרדי זו הייתה לא פחות ממהפכה.
מאז הפך חיים ולדר למשאבת סיפורים ולמכונת ספרים. תא הדואר שלו בבני ברק התפקע ממכתבים. אלפי ילדים כתבו לו על הקשיים והמצוקות שלהם. והוא באמת היה סקרן לשמוע מה הם מספרים. היה רודף אחרי סיפורים כדי לשמוע על עוד איזה ילד שהאיר לו מזלו או סתם יהודי שראה ישועות. הוא העיד על עצמו שליקט 25,000 סיפורים, מספר לא ייאמן, במשך 36 שנה.
בתוך חיים ולדר הסתתרו שני סיפורים
ולדר ידע שבתוך תוכו גם מסתתר סיפור, או יותר נכון שני סיפורים. האחד, של חיים ולדר המצליח, המשפיע, איש החינוך הנערץ, הפובליציסט של יתד נאמן. והשני, של חיים ולדר הנואף, המטריד קטינות, הנכנע ליצרו, המתחנן לאישה בה פגע שלא תסגיר אותו כי יירה בעצמו. שני ניגודים מטורפים בבן אדם אחד.
בסיפור הראשון ולדר שלט ביד רמה. הוא כיוון היטב את הנרטיב, בנה לעצמו תדמית של גיבור מגזרי והפך בעצמו לסיפור הצלחה מסחרר. במובן הזה הוא היה מושלם: גם איש חינוך וגם איש תקשורת. גם אליל בקרב ילדים וגם מוערך בעולם המבוגרים. גם חרדי וגם מודרני. ספרא וסייפא. היה בו הכל.
הסיפור השני היה אפל בהרבה, אבל ולדר היה בטוח שגם בו יוכל לשלוט. אולי חשב: מה שווה סיפורה של איזו אישה פגועה והססנית לסיפורו של גדול הסופרים בציבור החרדי. הוא לא האמין שעולמו יתהפך עליו. אבל אז קרה הנורא מכל: הסיפור של קורבנותיו האפיל על כל סיפור שניתן היה לספר. העלילה הסתבכה, ולדר נשאר ללא מילים. מי שרגיל להחליט איך יתחיל ואיך ייגמר סיפור, הבין שהצד האפל שלו כתב לו סיפור אחר, שיצא מכלל שליטה.
אנשים לא הצליחו לחבר את שני הסיפורים יחד
וכשזה קרה, המוחות כולם התפוצצו: שני הסיפורים של ולדר – כאיש חינוך מחד וכעבריין מין מנגד – התערבבו לכדי קטסטרופה של בלבול ומבוכה. אנשים לא הצליחו לחבר את שני הסיפורים יחד: איך לעזאזל, איך קורה כזה דבר.
ולדר קלט שמכל הסיפורים דווקא הסיפור שלו הולך להיגמר רע, והבין שהדרך היחידה לשנות את סוף הסיפור היא להקריב את עצמו ממש. במובן הזה ולדר היה סופר טוטאלי. בוודאי ידע איך מסיימים סיפור טוב. הוא "קפץ"לתוך העלילה של עצמו והפך לגיבור מיוסר, לדמות מטלטלת, סוחפת, לא מתנצלת, שמסיימת את תפקידה הטראגי בלי שהסופר גילה לנו את צפונותיה. הוא רצה להפוך לספר ההוא שהדביק אתכם לכסא עם לסת שמוטה. לסיפור שהטריף אתכם במשך ימים ושבועות. והגיבור עוד סיפר לנו שהאפילוג יתרחש בכלל למעלה, בשמיים, בדין התורה שאותו הוא זימן עם דייני בית הדין שדן אותו. וכל זה תוך התאבדות על קבר בנו. וואו, איזה סיום מטורף!
לכן ביקש ולדר במכתבו האחרון, יותר מכל, להגן על היצירה שלו. ולדר רצה שסיפורו יהדהד בכל פינה. וזה באמת חתיכת סיפור. מקווה שבשמיים יגידו לו, ממזר שכמוך ולדר, הספר האחרון שלך מזומן אחר כבוד לספריית הגיהנום.
מחזה בשלוש מערכות
התחושה השלטת בעקבות אירועי השבוע היא בעיקר בלבול. לרגע אנו משתכנעים בדבר ובמשנהו אנו משתכנעים בהפכו, הרבה מאד דיונים על אינספור היבטים של האירוע המתגלגל, וחוסר יכולת לעבד את שלל ההיבטים לתמונה ברורה.
אני רוצה להציע נוסחה שתבהיר את התמונה, והיא, לבצע זום אאוט, ולהתבונן בתמונה הגדולה.
להשקפתי בקווי המתאר של התמונה הגדולה ישנם רק שלושה שחקני מפתח, ישנם שחקני משנה וניצבים, ובעיקר קהל צופים ענק, אך שחקני מפתח ישנם שלושה בלבד, אחד לכל מערכה. השחקן הראשון הוא 'הטריבונל', השחקן השני הוא 'הנאשם', והשחקן השלישי הוא 'הישיש', בין השלושה מתנהל קרב על התודעה, וזה התמונה הגדולה.
מתנצל מראש ממי שתוהה על כך ש'הקרבן'אינו שחקן ראשי, ראשית, מפני שעד לרגע זה לא הוברר שישנו קרבן, אבל גם במידה וישנו, עד סוף ההצגה יספור הקרבן שלוש מכות, אחת מהנאשם השנייה מהטריבונל והשלישית מהישיש.
לצורך המחשת הפואנטה אשתמש בדמויים מעולם הבמה, מפני שזה באמת כל הסיפור, הקרב על התודעה, והקרב הזה מתנהל על הבמה הציבורית. הציבור כולו משמש בעל כורחו כקהל צופים, והמנצח יהיה השחקן שיסחוט את כמות הדמעות הגדולה ביותר, אמנם לשלושתם יש מטרות שונות, אך כולם פועלים להשיג יעד זהה, והוא 'לגנוב את ההצגה'.
ועכשיו נעשה בחזרה זום אין, וננתח את המהלכים העיקריים של שחקני המפתח.
1. "הטריבונל".
במערכה הראשונה הזרקור מופנה לשחקן הראשון, הלוא הוא 'הטריבונל'ובעיקר לאסטרטגיה שלו. הטריבונל גמר אומר להוריד את השחקן השני מהבמה, הלוא הוא הנאשם, ייתכן שאכן תם זמנו של הנאשם, וייתכן שלא, מי יודע, אך האמת שגם הטריבונל לא באמת מתעניין בשאלה זו, אם היה מתעניין בשאלה זו, היה מוריד את הנאשם מהבמה מאחורי הקלעים, אך הטריבונל בהחלטה מכוונת בחר לבעוט את הנאשם בדרמטיות מראש הבמה לכיוון קהל הצופים, ובכך חשף את מטרתו האמיתית והיחידה, והיא, לסחוט מקהל הצופים קולות הלם וזעזוע, ולגרום לשבר בתודעת הצופים הרבים.
הטקטיקה הזו מגלמת את תמצית הרוע שבמגוון תרבויות זרות, החל מעובדי אלילים של העולם הקדמון, זובחי אדם כדי להשביע את רעב האלים וההמון, המשך במשחקי הגלדיאטורים עד מות בקולוסיאום של רומא כדי לספק להמון לחם ושעשועים, וכלה במיצגי אוטו- דה- פה המוניים בהם ההמון בא על סיפוקו רק כשבא לנחיריו הריח המחליא של הבשר החרוך.
ונניח שהנאשם חטא, פשע ועוד כהנה וכהנה, ועליו לפרוע את חובו ולהענש בכל חומר הדין, וכי הדרך להיפרע ממנו היא בעונש אותו לא יוכל לשאת?, לגבות את החוב באופן שלא יוכל לפרוע?, הלא הראשון שיפסיד יהיה הקרבן, אדרבה, יישא את עונשו!, יפרע את חובו!, תנו לו, תנו לו 'לשאת'את העונש, תנו לו ל'פרוע'את חובו. תנו לו את האפשרות להתמודד עם העונש, נניח שתם זמנו ועליו לרדת מהבמה, אבל תנו לרדת מבמה מאחורי הקלעים. דרכי תשובה לא ננעלו, תנו לו לעשות תשובה!.
אבל הטריבונל לא מבקש תשובה, אינו מעוניין בפירעון החוב, ואינו מתעניין בנשיאת העונש, כי הטריבונל אינו מכוון לנאשם ובטח שלא לקרבן, הטריבונל מכוון אך ורק לקהל הצופים, ושואף לזעזע את הקהל במחזה אימה של נאשם המושלך מראש הבמה.
2. "הנאשם"
הנאשם, תסריטאי מחונן ושחקן מוכשר, הפנים היטב את כוונת הטריבונל. הוא גמר אומר בליבו 'תמות נפשי עם פלישתים', אני ארד מהבמה?!, אפיל את הבמה על ראשי קהל הצופים!, הם מעוניינים לשכוח אותי? אני אדאג שלנצח לא ישכחו ממני!.
התיישב התסריטאי המחונן, ובקור רוח כתב את תסריט חייו, או אולי יותר נכון, את תסריט מותו, ישב מלך הדרמה ותיכנן לפרטי פרטים תסריט מוקפד שייצר את אפקט הפיצוץ המקסימלי, העיתוי, התפאורה, הרקע, האביזרים, הסאונד, כך שלא יישאר אפילו אחד באולם שלא יספוג את גלי ההדף, הוא תיכנן לפגוע בכוווולם, בטריבונל, בישיש, אך בעיקר בקהל, ובמיוחד בשכבות החלשות של הקהל, אותם אלו שאינם מסוגלים להכיל גלי הדף בעוצמה שכזו, ובפרט בקרבן.
גם הנאשם כמו הטריבונל מכוון אך ורק ליעד אחד: לקהל הצופים, ולצרוב את הרושם האחרון בתודעת ההמון, אם הרושם לא יהיה טוב, שיהיה רע, העיקר שזה יהיה האחרון, והוא, יודע היטב איך לייצר רושם, זו הרי מומחיותו.
3. "הישיש"
הישיש ישיש, אין לו כח לעצור הטריבונל או את את הנאשם, אך כמו הטריבונל והנאשם, גם הוא פונה לקהל, אך בניגוד לטריבונל ולנאשם השואפים ליצור רושם, ורק רושם, הוא מבקש לנטרל את הרושם.
ראשית, הוא פונה לנטרל את הרושם שמותיר הנאשם.
הנאשם מבקש למות בצורה בלתי שגרתית, כזו שתיצור את הרושם המקסימלי? הוא יקבל לוויה רגילה, קלאסית!, הוא מבקש להיזכר כמי שנזרק מהעיתון?, הוא ייזכר כמי שביקש לעזוב את העיתון!, הוא מבקש להיזכר כמי שאולץ להתאבד?, הוא ייזכר כמי שביקש להתאבד!, הוא מבקש להיקבר מחוץ לגדר?, הוא יקבר בתוכו!, הוא מבקש שישרור דממת הלם? הוא יקבל שגרה!. הוא מבקש לרדת מהבמה בקול רעם?. הוא ירד מהבמה כאחד האדם!.
שנית, הוא פונה לנטרל את הרושם שמשאיר הטריבונל.
הטריבונל רוצה 'אך ורק'שהציבור יזדעזע מהאקט הברברי של השלכת הנאשם?, הוא יקבל שהציבור יזדעזע מהטריבונל עצמו!, הציבור יוקיע משפטי שדה ומשפטי ראווה, החורצים דין בלא משפט, ושופכים דם צדיק ורשע. יתמו חטאים, ולא חוטאים.
הישיש אמנם ישיש, אך במבט צופה פני עתיד, הוא מבין שהטריבונל יכה בשלישית, והוא מקדים תרופה, הוא קורא לציבור לא לקחת חלק במשפטי ראוה, הוא נותן לציבור להבין שהכל הצגה, ושמאלצים אותם בעל כורחם להשתתף בו, הישיש יורה ספויילר, ובכך מקהה מראש את הרושם שמכין הטריבונל למערכה הרביעית.
והקרבן? אם ישנו, יתאכזב בשלישית!, ורק אז יבקש מזור למכתו מאינסטנציה שתכליתה היא תיקון, ולא מטריבונל שתכליתו לסחוט דמעות מהציבור, גם במחיר פגיעה נוספת בקרבן.
מקווה שעזרתי.
'דעת תורה'חד צדדית
ועל דמם אשר שופך, כמו בימי אֲסוֹנֶָּיהָ
לע"נ חיים אליעזר בן יבלח"א שלמה
מאת: חרדי בעולמו
העובדה שאני כותב באנונימיות, מאפשרת לי לכתוב ללא חשבון כלל. איני צריך לשמור כאן את כל הפויליטיקות שאני נאלץ לשמור בחיי יומיומי. כאן אני הפשוט שבפשוטים. איש בלי שם, חסר מעמד ומשקל, בלי עבר ובלי עתיד, ועם הווה צר כמקלדת. הדבר היחיד שיש כאן אלו הדברים עצמם. אם אני כותב משהו לא נכון או לא הגיוני, או שסתם לא מוצא חן בעיני מישהו, ר'חיים מעלה את הטענות ישר לכאן. לכן, אם דברי טעם ואמת הם, הרי הדברים עומדים בזכות עצמם. בלי שום קשר אלי. קראת והסכמת לנאמר? עכשיו המחשבה היא שלך. לא שלי.
לעומת זאת, לו כתבתי כאן בשמי האמיתי, הייתי נתון למערכת שלמה של שיקולים ולחצים, המרחיקים מהאמת ומהיושר. עוד מעלה גדולה יש לאתר הזה בעיני, כי אפשר לקחת בחשבון שאביו המסכן והיקר של הנפטר לבית עולמו בחטף זצ"ל, לא קורא בבלוג של ר'חיים המושמץ-מכל-מושמץ, אלא בעיתונם של גדוילי ישראל.
תלונות על מעשי המפלץ באו לפני רבנים ובתי"ד. מה נעשה איתם? מאומה! עכשיו תובעים מאיתנו שלא לדבר משום לשה"ר??? זה הלשון הכי טובה שיש בעולם. זו הדרך היחידה לתקן את מעשיו של הנפטר הדגול ואת פשע-שתיקתם של הגאונים שליט"א. לא ולדר הוא הנושא, אבל בלי אובייקט אין אצלנו דיון בכלל. מצער, אבל עובדה!
לא ידעתי על מעללי הרוצח-הנרצח, אבל חיי הובילונו שהייתי שותף לא אחת לדיונים ופסקי דין תורניים במעשים כגון דא ואשתף אתכם במקרה אחד, כמדגים את הלך המחשבה 'התורנית' (בבי"ד חשוב מאוד).
מעשה שהיה כך היה. אברך ת"ח נתפס 'על חם'עם ילדה (ביסודי!) שלמדה באותו זמן בפנימיה ושמשה כבייביסיטר בבית המחנכת.
בפנימיה טייחו את הדברים לחלוטין. העבירו את התלמידה כיתה והטיפו לה מוסר על צניעות וכו'. לגודל חסדם לא סילקוה מהפנימיה (אולי כי היתה ילדת-רווחה וחששו שהרשויות יעלו על הסיפר). אלא שהדברים התגלגלו ובאו לביה"ד, בתביעת גט של האשה. מה עשו הדיינים? החליטו שהכי חשוב זה שמזבח לא יזיל דמעות ושכנעו את האשה, שהילדה היא זו שפיתתה את בעלה. "מה אשם, המסכן, שכשחזר מוקדם מהמתוכנן, פתיינית אורבת בסלון ביתו?" (אגב, זו גם הטכניקה של האנסים עצמם: לשתף את הקרבן באשמה. עכשיו האשה מרגישה אשמה, כי היא זו שהביאה את 'הפתיינית'לביתם).
עכשיו, משהוחלט בביה"ד שהילדה היא הפתיינית, שאלו מנהלי הפנימיה התמימים את כבוד הרבנים האם מותר להם להחזיק פתיינית שכזו. יושר ליבם של הדיינים לא עמד להם ללחוש על אוזן מנהל הפנימיה, שלא פתיינית היא הילדה, אלא קורבן לתרגיל-חוסך-דמעות-למזבח, ושזקוקה היא לתמיכה ועזרה אין קץ. חלף זאת 'פסקו'לו להעביר אותה לפנימיה אחרת (שהם, בטובם ובחסדם, 'סידרו'שם שתתקבל).
היועצת, שידעה מהילדה את הטראומה שעברה פנתה (עם בעלה) לביה"ד וטענו שנעשה לה עוול נוראי ושבמקום לטפל באנס, פוגעים שוב בנפגעת. ביה"ד שמע אותם בקשב רב, ופסק שבהיות שמדובר כאן בחשש דמעות למזבח, ובהיות שאין עדות כשרה (מי שתפס אותם, זו השכנה) מה בדיוק קרה, הרי שאת הבעיה צריך היה לפתור בדיוק כפי שתפרו.
האברך המשיך בחייו, אשתו ממשיכה להיות מחנכת בישראל ורק איזו נשמה אומללה מסתובבת בשולי העולם ומחפשת מענה מהקב"ה איך נטש אותה ככה לידי אנשים אכזריים כאלה. כמובן שאין סיכוי שהיא תשמור תו"מ בגלגול זה. לא עקבתי אחרי המשך מעשי האברך, אבל כל מי שמתמצא בתחום הזה, יכול לשער שהוא המשיך לפגוע בכל מי שרק הצליח. למה? כי הוא לא מתגבר ובגלל שהרבנים לא דורשים זאת ממנו.
לו יצויר שכשעולה משהו כזה בפני בית דין, הם היו מכניסים אותו לטיפולולמעקב (החילונים יודעים לעשות את זה? אז אנחנו יודעים לעשות את זה פי עשר יותר טוב. אצלנו ישמחו המוני צדיקים לעקוב ולדווח לנו על כל פיפס ונשימה שהוא עושה).
אבל אצלנו, הרבנים והדיינים מתנהגים כמו ילדים קטנים חסרי אחריות. פותרים את הבעיה שלהםוזהו. מַגְלִים את לייפער מירושלים לב"ב ואז מב"ב לאוסטרליה ובזה נפתרה הבעיה שלהם. חצי עולם צריך לעבור - וחילול השם סובב עולם שלם, שעומד משתאה איך החרדים מגינים על פושעת פדופילית - כדי להביאה לדין של עכו"ם. היה אפשר לחסוך לה את כל הצרות הללו ולחסוך לעשרות הנפגעות שלה (70, באוסטרליה לבד) את השואה שעברו, אם רק היו יושבים בבי"ד לא ילדים קטנים (מנטלית) שמשחקים ב'דיינים', אלא אנשים אחראיים. אנשים שמבינים שהבעיה היא הפדופיל הפוגע ולא ההפרעה לשקט הרגיל שלהם ולשם הטוב של קהילתם. יש מה לעשות - ומי שנמנע ומונע זאת, שותף הוא לאיש משחית.
כל עוד הם ימשיכו לקרוא לנפטר זצ"ל ולשבח את 'ההשקפה הטהורה'שהנחיל לרבים, כל עוד הם עסוקים בהסתרות ואכזריותם הקודמת מתחפשת לרחמים מאוחרים על משפחת הרוצח-הנרצח (שליבי לבי יוצא אליהם), אין מנוס מלהחזיק את הדברים בתודעה הציבורית. כל עוד לא הוקמה מערכת מעשיתלטיפול בנושא, הלשון הכי טובה שיהודי יכול לעשות, היא לדבר על הנושא הזה. עד שמישהו יקום ויעשה משהו לתיקון המצב.
אל תחששו שאם נקום לפתור את הבעיה, יפגע חלילה כבוד הרבנים שליט"א. כשאחרים יפתרו את הבעיה - הם יקבלו את כל הקרדיט (ע"ע שרה שנירר).
מה זה בכלל משנה? רק שלא יפריעו (גם בזה צריך לפעול, אבל אכמ"ל).
חרדי בעולמו