מכתב גלוי לכבוד חכמי ורבני לונדון הע"י

שמועה שמענו ותרגז בטננו על בשורות הלא טובות שמגיעות מעירכם עיר הבירה שמועות אשר תסמרנה שערות ראש, כל לבב דוי וכל ראש לחלי אין לך יום שאין קללתה מרובה מחברתה ועיננו כלות ומבקשות רציון אולי יחוס אולי ירחם. זמנים הללו אשר אנו חיים בה זמן עיקבתא דמשיחא הוא עומדים אנו בימי הבירור, אולם צריכים אנו לידע ולטכס עצה לעשות חומות בצורות בשמים לא ליתן למשחית לבוא אל בתינו ולנגוף בנו, עת חשבון הנפש לכל הוא, הבה נחשוב חשבונו של עולם בל נהיה כחכמי חעלעם שבנו בית החולים ליד הגשר השבור, נעצור נא לרגע ונחשוב האם פועלים אנו נכון? מה בצע הרווחנו בלרדוף אלו אשר נשמתם נפלו בפח קושיות והויות? האם זה יתרץ הקושיות לאלו מביננו? האם זה ימנע מעוד אנשים התוהים לדעת הדרך אשר ילכו בה? לא זו הדרך! הבה נחשוב מה אנו מציעים לבני הנעורים? האם מכניסים בהם אהבת תורה? האם אנו נותנים להם כלים להתמודד עם הקשיים יומיומיים? האם מלמדיהם מטפלים בהם כבני אדם או כחיות טרף? האם ממלאים יום של ילד בחדר לפי דרגתו? האם מכינים ילד שאם הוא ח"ו לא מצליח בגמרא שלא יחשוב שהוא ילד סוג ב'וילך לרעות בשדות אחרות? האם מחנכים לנער על על "דרכו"? או על פי סיסטעם של אלף נכנסים ואחד יוצא להוראה?? בזה שמוקיעים אלו שיש להם קשיות, ספיקות או תירוצים זה לא יעשה שלאנשים אחרים לא יהיו אלו קשיות, כל מוסד יעשה חשבון הנפש האם הם נותנים המאקסימום לילדים או שיש להם מוסד כדי להגדיל החסידות ולהאדירה? כל מוסד יפשפש במעשי מלמדיהם האם הם מסורים בלב ונפש לילדים או הם מלמדים כי הם צריכים להיות כלי קודש כי כך התחייבו בהכתובה. כל מוסד יחשוב גם על בריאות הגוף של הילדים, האם הם נשמרים כראוי בשחקם בשעת הפסקה, האם הם נשמרים כראוי בעת לכתם הביתה על ידי הווען דרייווערס שהרבה מהם נוהגים כחיות טרף ושלא על פי דינא דמלכותא. כמו כן על כל אחד ואחד לחשוב בעת הגעת ילדיהם לפרק האיש מקדש האם מקיים הוא מצא או מוצא? האם עושה "הוא"שידוך עם המחותן השני או האם הוא מנסה למצוא בן/בת זוג מתאים לילדיו. האם הילדים יודעים ענין ותכלית הנישואין כראוי. עת חשבון הנפש הגיע ולא עת לחשות, ובזכות זה שנתקן כראוי את בדקי הבית בדברים החמורים אלו הצריכים תיקון יעזור ה'שילדינו יהיו שמחים בה'ויבטחו בה'עדי עד כי בי-ה ה'צור עולמים.
החותם בדמע  אחד הרבנים