ברשות אדוני בעל האכסניה לתורה הרב המופלג המשפיע הדגול פה מפיק מרגליות כש״ת
רבי חיים שאולזאהן שליט״א
וישלח יעקב מלאכים לפניו אל עשו אחיו ארצה שעיר שדה אדום-ויצו אתם לאמר כה תאמרון לאדני לעשו כה אמר עבדך יעקב עם לבן גרתי ואחר עד עתה.
.. כל אחד ואחד משבח את מינו. וע"כ הזהיר שלמה המלך ע"ה ואמר: אכול דבש הרבות לא טוב וחקר כבודם כבוד (משלי כה כז) כי לחקור כבוד הצדיקים והספור בשבחם ומעלתם כבוד הוא אצל המשבח והזריז בדבר הרי זה משובח, ורבוי החקירה בכבודם טוב מאכילת הדבש. וכן אמר דוד ע"ה (תהלים טו) ואת יראי ה'יכבד, הזהיר לחקור כבוד הצדיק ולספר בכבוד יראי ה'ולכבד אותם וגו׳ (מדברי רבנו בחיי וישלח) ודבר זה הוא מיסודות דרכי הדרוש בדברי רבותינו כמובא במבוא לתלמוד. וכך נהג הרמב״ן בהקדמתו לעניין זה (בסוף פרשת תולדות) ואמר שיעקב אבינו תפס בעניינו עם עשו בדרכי ההשתדלות והנמיכות להראות לדורות את הדרך נלך בה בהיותנו תחת גלות אדום. על כן כבדו עלי דבריו ז''ל שהביא בתחילת פרשה זו מדברי המדרש לחובתו של יעקב אבינו ע''ה ואמר: וכבר תפסוהו החכמים על זה ואמרו בבראשית רבה (עה ג) מחזיק באזני כלב וגו' (משלי כו יז) אמר לו הקב"ה לדרכו היה מהלך והיית משלח אצלו ואומר לו כה אמר עבדך יעקב.. ועוד הוסיף ואמר שהמכשלה הזאת הייתה תחת ידינו כאשר כרתנו ברית עם הרומים בימי בית שני.. שהרי לא יעלה על הדעת שיהיה מוך ידיו מדרכי ההשתדלות וסומך על הנס אחרי שהשי''ת ציווה ליעקב אבינו כי ישוב לארץ אבותיו מבלי הגד לו את עניינו בעשו ממנו ברח, כדרך שבישר את מרע''ה כי מתו כל מבקשי נפשו כאשר ציווהו לשוב מצרימה, והוא כאומר לו שיטפל בדבר בעצמו על דעתו בדרכי ההשתדלות הארצית ( ומאחר שיצא מבית לבן מבלי הודיעו ובא בשל כך לידי סכנה, השכל יחייב שמעכשיו יודיע את עשיו את דבר בואו כמובא במדרש רבה). ומה שהזכיר צרותנו עם הרומיים, הלוואי ונשמענו לרבן יוחנן בן זכאי לשמואל הקטן ולרבי יהושוע הפייסנים, והיה רבי עקיבא שועה לאזהרתו המרומזת של רבי אליעזר בן הורקנוס בימי ההכנה של לפני מרד בר כוזיבא (המובא באבות דרבי נתן) ונשמעו דברי הטעם של רבי יוסי בן קיסמא לרבי חנינא בן טרדיון (במסכת ע״ז) והכנענו עצמנו בפני עצמת רומה ולא נשפך דמם של אלף אלפי יהודים שנשפך בארץ ישראל באלכסנדריה ועוד מרכזים, והשכל הפשוט אומר שאילו כופפנו ראשנו תחת עריצות הרומיים באה״ק לאחר חורבן הבית עד יעבור זעם כדרך שעשה יעקב אבינו עד אשר עזב עשו את ארץ האבות מסיבותיו שלו כמובא מאוחר בפרשה. היינו היום עם עצום ורב שמונה לא בהרבה פחות מהסינים. והנה על דרכי בפשטות הפשט דומני שעל מנת להבין את השתדלותו ומבוכתו של יעקב אבינו בעניין הזה ראוי שנחזור לפרשת תולדות, לפסוקים בו אמרה לו רבקה אמו: ועתה בני שמע בקלי וקום ברח לך אל לבן אחי חרנה-וישבת עמו ימים אחדים עד אשר תשוב חמת אחיך-עד שוב אף אחיך ממך ושכח את אשר עשית לו ושלחתי ולקחתיך משם למה אשכל גם שניכם יום אחד..ולא נשמע שנתקיימו דבריה ושלחה לו לקחתו אף לא לאחר כל אותם השנים, ומכאן במשמע ב דברים, א'שאמו לא כוונה בדבריה ב'והקשה שחמת אחיו לא שבה. והנה עתה הוא שב לארצו ולמולדתו במצוות ה', אמנם ברכהו ה'אצל לבן בשור וחמור צאן עבד ושפחה, אבל לארץ רוב דגן ותירוש בה ברכו אביו לא זכה, ולא עוד אלא שנעקר לזמן רב מארץ ישראל וקרבתה ולא זכה לקיים מצוות כיבוד או''א שבעיקר העול ישאו הבכורים והדעת נוטה שעשו עמד בשלו בעניין זה. ועתה שלח יעקב את מלאכיו אל עשו כפי שתחייב חובת ההשתדלות ובקשת השלום עם דברי שלום ואמת כדברי הכתוב: ויצו אתם לאמר כה תאמרון לאדני לעשו כה אמר עבדך יעקב עם לבן גרתי ואחר עד עתה..וכבר עמדו בעלי הלשון על תאמרון (עם הן'בסופה) שהוא ככופל לדקדק בלשון הזה, כאומר שלאור המאורעות מקובל עליו שבשמים גזרו שתבטל עצתה של רבקה ותהיה הבכורה שייכת לעשו הבכור, והוא מכופף עצמו תחת רצונו ית''ש ומקבל ע''ע את מעלת אחיו לנהוג בו כבוד אב, ואז יאמר הכתוב: וישבו המלאכים אל יעקב לאמר באנו אל אחיך אל עשו וגם הלך לקראתך וארבע מאות איש עמו..ומין זילות נשקפה לי במענה השליחים המקמצים בסיפור פרטי אירועי השליחות למשלחם, רק אמרו באנו אל אחיך אל עשו בהיפוך מהלשון שציוום בהקפדה יתירה על לשון אדוני ועבדך, וגם הוא יוצא לקראתך.. בבחינת גם רעיה בגדו ואבב בזיוני לית אחי ולא מרחמי.. ומכאן היראה והאימתה ופחד שנפלה על יעקב כפי שיגיד הכתוב: ויירא יעקב מאד ויצר לו ויחץ את העם אשר אתו ואת הצאן ואת הבקר והגמלים לשני מחנות..ועוד הייתי מתקשה בדברי הכלי יקר שהלך בדרכו של הר''י אברבנאל ואמר: "ויירא יעקב מאד ויצר לו". ביראה זו יצאו כל המפרשים ללקוט ולא מצאו טעם נכון למה זה ועל מה זה היה מתירא, אחר שהבטיחו הקב"ה פעמיים לשמרו, פעם ראשון במראה הסולם נאמר ושמרתיך בכל אשר תלך, פעם שני בהיותו בבית לבן נאמר שוב אל ארץ מולדתך ואהיה עמך, ומה שפירשו שהיה ירא פן יגרום החטא ימאן השכל לקבל דעת זה, כי זה שמונה ימים שנאמר לו בבית לבן שוב אל ארץ מולדתך, וכי יעלה על הדעת לומר שביני ביני נתקלקל וחטא חטאה גדולה שגרמה לו לבטל יעוד זה.."שהרי פסוקים אין קץ יגידו שכן הוא הדבר, החטא והזכות מעורים זה בזה והשי''ת הבוחן כליות ולב ותפקדנו לבקרים לרגעים תבחננו.. ועל הצדיקים הקרובים אליו ית״ש נאמר וסביביו נשערה מאודשהוא מדקדק עמם כחוט השערה. (ופשיטא שדעתו של הרי''א שהיה איש מדיני (דיפלומט) לא נחה מהתקטנותו הכמו מתרפסת של יעקב אבינו בשליחותו לעשו שאינו עומד ביסודות התבונה המדינית. אבל דומה שנתעלם לו שכבר מצינו בברכת יצחק שיעקב לא שינה במטבע לשונו והקול קול יעקב, והדעת נותנת שאף עשו שהוא אחיו ידע גם ידע שלא להתרשם יתר על המידה מנמיכות רוח אחיו כי כן הוא דובר.. והוא בעצם גיבור חיל ויודע תכסיסים, ושלמה המלך אמר: מעין נרפש ומקור משחת צדיק מט לפני רשע , וביארו שמוט הצדיק בפני הרשע עראי כעכירת המעיין שעד מהרה ישוב לצלילותו.) ולשון וירא יעקב מאוד יזכיר את חרדתו של יצחק שהוא אימת ליקוי המאורות כאשר דברים גדולים נחתכים באין חזון. ומכאן הגיד לנו הכתוב את עיקר הדבר שיהיה לנו למורה דרך לדורות שיעקב עשה השתדלות מועטת לצמצם האסון המתרגש ותפש תיכף באומנות התפילה, וכך אמר לפניו יתברך: ויאמר יעקב אלהי אבי אברהם ואלהי אבי יצחק יהוה האמר אלי שוב לארצך ולמולדתך ואיטיבה עמך קטנתי מכל החסדים ומכל האמת אשר עשית את עבדך כי במקלי עברתי את הירדן הזה ועתה הייתי לשני מחנות-הצילני נא מיד אחי מיד עשו כי ירא אנכי אתו פן יבוא והכני אם על בנים.ומכל הפירושים על קטנתי מכל החסדים חביבים עלי דברי חמדת לבבי הרשב''ם ז''ל שקטונתי הוא בבחינת קטן מהכיל, וזה לשון קדשו: "קטונתי– מלהיות לי כל החסדים וגו'. וכן: "קטן מהכיל את העולה ואת השלמים" (מלכים א ח סד) ולפי שעשית לי חסדים ואמת יותר מן הראוי לי, ואני עדיין לא קיימתי נדרי ולא עבדתיך כראוי. לכך אני ירא, אעפ"י שהבטחתני שאינך דן את האדם אלא לפי מעשיו, כמו שמצינו בחזקיה שאמר לו הנביא: "מת אתה ולא תחיה" (מלכים ב כ א), ואחר כך בתפילת חזקיהו הוסיף הקב"ה על ימיו חמש עשרה שנה". ולבי אמר לי שקטונתי מכל החסדים גם נכללת התנצלותנו שמיעוט השתדלותנו בעבודתו יתברך הוא בשל טרדותנו ברוב הטוב והחסד שנתן לנו ע״מ שיתגדל ויתקדש שמו הגדול והקדוש בעולם ונהיה עובדים אותו יתברך בלבב שלם מתוך עושר וכבוד. והרבי הזקן בעל התניא תפש בכתוב זה באיגרתו שלאחר השחרור אגרות הקדש ב: "קָטֹנְתִּי מכל החסדים ומכל האמת"כו'. פירוש, שבכל חסד וחסד שהקדוש ברוך הוא עושה לאדם צריך להיות שפל רוח במאוד. כי "חסד דרועא ימינא", "וימינו תחבקני", שהיא בחינת קרבת אלוקים ממש ביתר שאת מלפנים. וכל הקרוב אל ה'ביתר שאת וְהַגְבֵּהַ למעלה מעלה, צריך להיות יותר שפל רוח למטה מטה, כמו שכתוב "מרחוק ה'נראה לי". וכנודע דכולא קמיה דווקא כלא חשיב. ואם כן, כל שהוא קמיה יותר הוא יותר כלא ואין ואפס. וזו בחינת ימין שבקדושה וחסד לאברהם, שאמר: "אנכי עפר ואפר". וזו היא גם כן מידתו של יעקב. ובזאת התנצל על יראתו מפני עשו, ולא די לו בהבטחתו "והנה אנכי עמך"כו'. מפני היות קטן יעקב במאוד מאוד בעיניו מחמת ריבוי החסדים, "כי במקלי"כו', ואינו ראוי וכדאי כלל להנצל כו', וכמאמר רז"ל "שמא יגרום החטא", שנדמה בעיניו שחטא. מה שאין כן ב'זה לעומת זה'הוא ישמעאל, חסד דקליפה, כל שהחסד גדול הוא הולך וגדל בגובה וגסות הרוח ורוחב לבו"ע״כ. ותמצית דבריו בעניין זה שלא נהיה מפרנסים ח''ו את יישותנו החמרית בחסדיו ית''ש כאילו המקבל הוא העיקר והחסד ונותנו הם האמצעים להתגדל בעיני עצמנו ר''ל, אלא שנהיה מקטינים ומצמצמים את עצמנו בכל חסד וחסד שבא עלינו ממקור החסדים ית''ש אשר גם כלי המקבל כולים נתונים לנו מידיו יתברך, עד שנזכה לשלמות התבטלות הייש דקליפה להתדבק בו ית״ש בנר״נ בחיים חיותנו. ובספה''ק שפת אמת תרל''ד מובא: "קטנתי מכל החסדים. שמעתי מכבוד מו"ז ז"ל בשם הרב הק'מלובלין ז"ל שגם מה שהאדם קטן בעיניו הוא מהחסדים של הש"י כו'. ונראה להוסיף ביאור כי יש לכל איש ישראל להשיג הכנעה וקטנות ע"י חסדי השי"ת שעושה עם האדם לפנים משורת הדין לכן צריך האדם להשיג בושה ולהכניע לפניו ית'. וז"ש קטנתי מכל החסדים שמכל החסד וטוב שעשה עמו השיג קטנות עד שלא נשתנה כלל מעת שהי'הולך לחרן עד חזרתו כדכתיב במקלי עברתי כו'. ואין זה דבר קטן שיזכור האדם עד עשרים שנה מה שהי'לו. וזה מצות זכירת יציאת מצרים שיזכור האדם כי השי"ת הוציאו מכל הסתר ועצת היצה"ר. והאמת כי תכלית חסדי השי"ת הוא כשמשיג האדם הכנעה וקטנות ע"י החסדים זה אות ומופת שמקבל החסדים אליו והבן". ועוד אמר ז״ל: קטנתי מכל החסדים. ובמדרש כדאי אני כו'. פי'כי מכל חסד צריכין לבוא להכנעה ובושה ע"י שמבינים שאין זוכין לזה רק בחסדו ית'. וזה סימן שהוא חסד אמת. כי חסד לאומים חטאת. שבאים על ידי זה לגאוה ואינו דבר של קיימא. וז"ש חז"ל כי הקב"ה משהא לצדיקים וממהר לרשעים פירוש שלהרשע נותנין מיד כשעושה דבר טוב ומתגאה ונופל לשאול תחתית. אבל לצדיק אין השי"ת נותן לו עד שמתקן עצמו כראוי שיוכל לקבל בטוב ולידע כי הוא בחסד עליון. ונראה דכמו דאיתא שמי שסומך על מעשיו מבקרין פנקסו. כמו כן להיפוך שמי שמכיר שמה שעושה לו השי"ת הוא רק בחסד עליון. עי"ז אינו נחשב לו זה מזכיותיו. וז"ש קטנתי מכל החסדים שלא בא לו גאוה ח"ו רק אדרבה נתוסף לו הכנעה. ועי"ז נשאר לו כל זכיותיו. וז"ש כדאי אני וקשה א"כ מה ויירא ויצר. אבל נראה כי זה הי'כל היראה שלא יצטרך להשתמש בזכיותיו כי ירא שיבוא עי"ז לידי גאות. וגם כי בזכותו אין לו כל כך קיום לדורות עולם כמו שיש מחלוקת בגמ'אי תמה זכות אבות. ולכן ביקש הצילני נא בחסדך לא מצד זכיותיו. וז"ש ואתה אמרת היטב איטיב פי'שיהי'ההטבה מצדו ית'כנ"ל: וזכורני שרבי שלום ברגר זצ''ל תפשני בשנות הל'בימים שנחשב לגדול עשירי המדינה בעסקי הנדל''ן ואמר לי: אנא האמן לי .... שלרגע איני שוכח ממה באתי ועודני מסתכל על העולם בעיניו הנמוכות של יהודי עני.. וזו מדרגה גבוהה מאוד שעמדה לו ביסוד מידותיו האצילות כי האיש היה תל תלפיות ואף כי לא היה שייך שייענה לכל הפונים שהיו לעשרות בכל יום ויום, מלבד התחייבותו למוסדות החסידות שנשא לגמרי על כתפיו, שמע חרפתו ולא פגע בכבודו של אדם מעולם.. ובסה''ק שם משמואל: ברש"י עם לבן גרתי לא נעשיתי שר וחשוב אלא גר וכו', ד"א ותרי"ג מצות שמרתי, נראה דשני הפירושים תלויים זה בזה ובקנה אחד עולים, כי איתא בספה"ק כי נשמת הצדיקים הם גרים בעוה"ז, ובפשיטות מפני שהם זוכרין תמיד שאין כאן מקום קביעתם אלא כאורח העובר ממקום למקום, וכאמרם ז"ל התקן עצמך בפרוזדור כדי שתכנס לטרקלין, שאין הפרוזדור מקום קבוע ומנוחה אלא שעוברין דרך עליו, וזהו לא נעשיתי שר וחשוב אלא גר בעיני עצמי, וזהו עצמו הוא שהתרי"ג מצות שמרתי, שבוודאי מי שתכלית כוונתו להתענג בתענוגי עוה"ז המצות הם עליו למשא ורובץ תחת משאו, אלא מחמת שהייתי כגר בעוה"ז ותכלית הכוונה היא עוה"ב, ע"כ נקל הי'בעיני לשמור התרי"ג מצות. רבינו בעל הדגל מחנה אפרים אמר על הפסוק הצילני נא מיד אחי מיד עשו: י"ל ע"ד דאיתא במדרש לעתיד יתעטף עשו בציצית וישב בין הצדיקים והקב"ה מושכו משם וכו'עי"ש: וי"ל שזה הוא מצוי ג"כ בעוה"ז בעו"ה שנתרבה השקר בעולם וכל אחד רוצה להעלות במעלות שלומי אמוני ישראל ורואה שהם מלובשים בגדי לבינים בשבת ולובשים טלית בע"ש במנחה ואומר היות אהיה כמוהו: וזה שקשה מכולן שזה גורם אריכות הגלות שהם נקראים ערב רב שהם מעורבי'בישראל וקשה להפרידו כמשל החיטה המוץ והתבן שבו שאינו דבוק כ"כ להחטה הוא מתפזר בקל אבל הפסולת שבחטה מתדבק בהחטה וקשה להפרידה וזה י"ל שמרומז הצילני נא מיד אחי היינו שהוא מעורב ומתדבק בו מיד עשו ואעפ"כ הוא עשו וק"ל.. דברים אלו הם אות באות מדבריו של צדיק מקודש מצדיקי קמאי שנולד לאדל בת רבינו הבעש''ט בספרו. ואנן מה נענה אבתריה בדורנו שעניין האדמו''רויות והחצרות היה למין שטיון חברתי Collective Insanity בלע״ז בבחינת פורים דכולי שתא שמשחקין את החיים (מען שפיהלט אוועק דאס-לעבן און די משפחה) במין משחק סר טעם באנשים שהם הדיוטות גמורים במהותם ובשיחם ונוהגים בהם כמנהג עבד באדון מהימים שעוד היו כאלה.. ומספרים בהם כבמיני אלוהות יודעי דעת עליון. הוי כמה עלובים הם נראים על הטריבונות (פארענטשעס בלע״ז כל אותם ערימות של מיטב בני הנעורים מבני בתי המדרשות (המקבילים לסטודנטים לחוק ופיהלוסופיה להבדיל) המקפצים כתיישים מיוחמים שעות על גבי שעות על גבי שעות עד לחוך השור, בכל עת ושעה שרק יעלה הרצון לפני הוד כבוד קדושתם המסובים עם גושי הבשר המעודנים זרע קדש מיו״ח.. ונחתום במה שאמר שם: ויותר יעקב לבדו וגו'ואית'במדרש הה"ד ונשגב ה'לבדו ביום ההוא ע"כ והנה המדרש הזה הוא תמוה מאוד וי"ל ע"פ הגמרא כ"א מחויב לומר כל העולם לא נברא אלא בשבילי ע"כ: והנה כשנשים לב על דברי הגמרא זו הוא מוסר גדול ודרך ישרה להדרכת האדם כי כשעולה בדעתו שכל העולם לא נברא אלא בשבילו נמצא הוא יחיד בעולם וכל העמדת העולם וקיומו תלוי בו בהטבת מעשיו הוא מקיים את העולם וח"ו להיפוך הוא מחריב את העולם ואינו צריך לעשות עבודתו באיזה פניה שישבחוהו בני אדם או כיוצא בזה כי הוא העיקר בעולם וכל העולם טפלים אליו ואינו צריך להם רק כולם צריכים לו וזה מדריגה גדולה מאוד כשזוכה לזה ואז בוודאי הוא עובד לה'לבדו בלי שום בילבול ועירב מחשבה ופניה אחרת וגורם בזה ביטול כל הקליפות ונכנעים תחת יד הקדושה והשכינה כביכול: וזה י"ל שמרמז המדרש ויותר יעקב לבדו היינו כשזכה למדריגה גדולה זו שהבין והאמין שהוא לבדו יחיד בעולם ושל העולם תלוי עליו ועל מעשיו אז ונשגב ה'לבדו היינו שבוודאי עבודתו תמה ושלימה ונקיה וביטול כל הקליפות ונכנעים תחת יד הקדושה וראה ונגלה כי נשגב ה'לבדו והוא לבדו ואין בלתו רק הוא אחד ושמו אחד והבן. ע״כ