יש עניין בו עיקר הסיפור הוא בעובדה שפלוני הלך למקום פלוני, ולעומתו הגדת דברים שעזיבת מקום המוצא הוא חלקו הטעון של הסיפור כדרך שביארנו במענה הגר למלאך שאף לא התייחסה למגמת פניה, וכאן ביעקב שנמלט משנאת עשו עצם היציאה היא המאורע המכונן להמשך הסיפור שימשך אחריו. על כן הייתי מתמיה הלמה לא ביאר רש''י את כפילות הלשון של ה
ויצאוה
וילךביעקב אבינו לפי חוקי הסיפור שהן לפי טבע המעשה המסופר, וכאן כבר לא יקשה כפי שהקשו על רושם יציאת הצדיק שהרי גם אברהם ויצחק היו צדיקים ולא הגיד בלכתם בלשון כפול זה. ובכך נזכרתי בסיפור קטן שבתוך סיפור קטן ממנו משנת תשכ''ח מהימים שנתארסתי לרעייתי תחי'ואבא ע''ה עבר ניתוח מתוכנן להוצאת אבני כליות בבית החולים תל השומר שהוקם בימי הבריטים כבית חולים צבאי והמחלקות השונות היו מפוזרות בצריפי עץ על פני שטח נרחב ככפר קטן ונחמד. שם ראיתי יהודי מבוגר ונשוא פנים שחסר ל''ע את שני רגליו שנקטעו עד לירכיו והוא היה נע בגן הביתן על כסא גלגלים כשגופו קשור למסעד הכסא, בידו החזיק כרך של ש''ס יונתן בו היה מדפדף ומציץ מפרק לפרק ומזמזם לעצמו נעימת לומדים כבושה. בהמשך סיפר לי אבא כי נודע לו ששם האיש הוא רבי יעקב לוי והוא רואה במשך הימים אישים מאנשי השם שבאים ויושבים לפניו בהתבטלות בולטת. הסתקרנתי, אבל לא היעזתי להתקרב ולהפריע לאיש בהתמדת לימודו, עד אשר הוא קרא לי ברמיזת אצבע והושיט יד ענק ובירכני במזל-טוב חתן, כי אבא הגיד לו על אירוסי וגם הציג לו את כלתי שבאה לבקרו, וכדורון דרשה נתן לי ״אוראנז׳ מארץ ישראל..״ ואמר לי דבר תורה בהיר על אמר רבי יוחנן: מפני מה לא נאמר נו"ן באשרי? מפני שיש בה מפלתן של שונאי ישראל, דכתיב : "נפלה לא תוסיף קום בתולת ישראל". במערבא מתרצי לה הכי: "נפלה ולא תוסיף לנפול עוד קום בתולת ישראל!"והסביר הלמה דווקא במערבא נזקקו לעקם ע״מ לתרץ הכתוב הזה. בימים שבאו כבר נהג בי כבצעיר בן בית, כיבד אותי בשליחויות של מה בכך, הוכיח את זכרונו המפליא ובחן אותי ללא משוא פנים במסכתות שלמדתי. פעם קיפחני בגמרא מפורשת שנעלמה ממני בפרק המניח, ואני התנצלתי במבוכתי שאינני אשם בכך שיש לו ראש-טוב משלי.. והוא צחק בלבביות ואמר: אגוטן אויפשטאנד.. את זה כבר ידעתי בימים שעבדתי כסבל בנמל מרסיי ושקי חיטה מלט ומלח של מעל למאה וארבעים קילו הייתי טוען ונושא על ראשי כל היום בלי קושי.. וכדי להבטיח שאינני מפקפק בדבריו לקח את שתי כפותי הבריאות בידו ולחץ עד ששקעתי על ברכי התפתלתי ונאקתי מכאב והתחננתי שיניח.. אחרי שאבא שוחרר כבר לביתו שבתי כדי להיפרד ולהתברך כי עמדתי לפני נסיעתי לוויליאמסבורג לקושש נדבות על הוצאות נישואי.. כי כלתי המושלמת מבית עניים היא באה, והכסף שנמצא לאבא לא יספיק לרבע מההוצאות המוכרחות. ומשנגרשתי בבוז מישיבת אמשינוב ולא חברתי לשום כת שתחפוץ בטובתי לא נמצא לי גואל ומושיע. ומששחתי לו בחששותי מההתנסויות המשפילות המצפות לי ראיתי שעיניו מלאו לחלוחית כשהוא מעלה חיוך לבבי על שפתותיו באומרו לי: כמה טוב שאביך הציג לי את כלתך, וגם שחתי עימה קצרות.. כן כן, אני מסכים בכל לב שתסע לשלום עשה חיל ולך איתה לחופה.. ועתה אסוף כסא שב לצידי ושמע את סיפור החנוכה-שפיהל בחיידר שלי בטשערנוביץ.. הקדים ואמר: כהיום מבלבלים המושגים שבין הקבצן והשנארער, בימי ידעו שקבצן אינו שנארער ושנארער איננו קבצן.. כי קבצן המתפרנס מהקבצנות נקרא ביהודית בעטליר והבעטליר'ס היו בדרך כלל אנשים עלובי גוף או נפש או שניהם שלא יצלחו לשום מלאכה או אומנים מתחזים לשכאלה. ואילו השנארערים הקדמונים שפשטו על עיירות היהודים בהמון היו בריות מן הישוב בעלי בתים דאתמול, 'נשרפים'או סתם סוחרים שנתהפך עליהם ל״ע הגלגל שהיו גולים רגלי מכפר לכפר מעיר לעיר וקובצים יד על יד עד שהיה להם די כדי לשוב ולהקים בודקה למשפחה אורווה לסוס לקנות פרה ועז ולהתחיל מבראשית. ובימים ההם שהעיירות עשויות עץ היו, היה אדם יכול להיות בעליבוס בין בעליבתים היום ולמחר שנארער סחוף הגולה בלהקת שנארערים רעבים ומקורעים. הדרכים הבוציים והאכסניות הירודות עשו בבישי מזל אלה את שלהם, ותוך שבועיים שלשה כשנארערים נודדים הם היו כבר מדיפים ריח של טחב ורוחשי כינים כאחרוני הקבצנים שרק בעלי מדרגה בודדים הניחום להיכנס לתוך ביתם. ולשווא נופפו העלובים במכתבי המליצה ממיסי הלב שהיו בידם, כי איש כבר לא השגיח במכתבי רבנים, זה לא היה שייך כי רבים היו כאלה. ואחד שכזה היה גיבור השפיהל שנפרד לשעה מקבוצת השנארערים מהלנדסלייט שלו והגיע לאחר מעריב של סתיו לבית הכנסת השומם של עיירה קטנה. אכל פרוסת לחם ונגס בבצל שהיה לו בתרמילו ומצא ספסל נוח לפשט את איבריו. אך הנוחות היחסית לא הטיבה עמו ואור להבת נר התמיד שריצד ושקט הקדוש החופף גירו את רגשותיו, כי העלו על לבבו את כבוד האדם ותפנוקי החיים שאבדו לו. ובמר לבבו ירד מיצועו ורץ לעבר ארון הקדש, הסיט את הפרוכת ושאג מנהמת לבבו: הוי ריבונו של עולם למה עזבתני.. עד מתי אתה מתכוון לענות את מרדכי דוד בן חנה? עד מתי?! וויי לי עד מתי!! לרגע נבהל כי חשש שמא הפריז והחציף כלפי שמים, אך קול רך ומרגיע בא לאזניו שאמר לו בלשונו: מרדכי דוד בן חנה לא יצטער יותר משנה.. מחה העלוב את דמעותיו בפרוכת שהגיף ואמר לעצמו שנה שכזאת היא בעצם עונש נורא כמשפט הרשעים בגהינם, אבל גם התנחם בחשבו שאחרי הכל שנה היא רק שנה.. אלא שבשובו למצעו הבחין באדם סמוי שהקדימו שנם בעלטה על הספסל הסמוך לו. וכך הטיח העני המתוסכל במכרו החדש ואמר לו: בך ובשכמותך נאמר טחורים ירשוך קרבונקלס יכסוך ומנבבושקיס ימלאוך ריקא חסר לב.. כי לא מצאת במי לצחוק רק ביהודי שזה עתה נשרף..וכדו'. אך משנשכב האומלל ושקט מעט מזעמו שאל את הקולגה החדש מתוך החושך: ומניין הייתה לך זאת שלא אצטער יותר משנה? מניין לי?! כי חכם עדיף מנביא ואין חכם כבעל הנסיון.. ענה השכן הרדום. כל החדשים נוטפים דמעות בתחילת דרכם אך גם לא ראיתי אחד שבוכה יותר משנה, כולם כולם מתרגלים.. ודמם בקול נחרה אדירה. ואתה בני אמר לי רבי יעקב זצ״ל איש חיל אתה סומכני עליך שתהיה שנארער מומחה תוך שבועיים.. ואז שוב שקע הגאון זצ''ל בשתיקה ארוכה מאוד עד שנתעשת ואמר ועוד אך זאת קבל ממני לפני שאתה הולך: זאלסט זיך קיינמאל נישט שוינען.. קיינמאל נישט!!" (ואם זה מעניין את מי שהוא האם כיוון הגאון בדבריו? כן ולא.. אכן שוויתי את פניה הטובות של כלתי לנגד עיני ולא בטלתי באמריקה ממעשה השנאר אף לא לרגע וקיבצתי בשלשה חדשים את מלא ששת אלפי הדולאר שקצבתי לי. אבל ההתנסות הייתה הרסנית ועברו עלי עוד הרבה שנים, והרבה מתנות שמים הגיעוני עד שהתאוששתי לגמרי מההרפתקה..) עד כאן הארכתי כדי לפתוח הלב ליסורי הגירות של יעקב אבינו ולומר כי יפה אמר רש''י: ו
למה הזכיר יציאתו אלא מגיד שיציאת צדיק מן המקום עושה רושם שבזמן שהצדיק בעיר הוא הודה הוא זיוה הוא הדרה יצא משם פנה הודה פנה זיוה פנה הדרה וכן (רות א) ותצא מן המקום האמור בנעמי ורות.. כי רבינו בא להגיד שיציאתו בריחתו של יעקב הנזכרת עשתה רושם רק על אחרים בבחינת פנה הודה פנה זיוה פנה הדרה ולא על יעקב הצדיק עצמו. ולמרות שטבע האדם להשתבר ברוחו בהגרשו ממבטחות אהבת בית הוריו אל מחוזות מדבר ליסטים וחיות. אך עליו ועל שכמותו נאמר: הן יקטלני לו איחל.. וכאמרם ז''ל על חסד ומשפט אשירה.. ודוד שאמר גם כי אלך בגיא צלמות לא אירע רע.. והיה סמוך ובוטח בברכות שנתן השי''ת לאברהם אותם מסר לו אביו, והראיה המובהקת שקיבל דין שמים באהבה ובשמחה היא כי זכה תיכף לנבואה ולנבואה לא זוכים אלא בשלמות הנפש, אמנם נבואה זו במעלה הנמוכה של חלום הייתה (כמובא בזוה''ק משום דלא נסיב והיה בבחי פלגא גופא ועוד אר''ש שם משום שיצא מכללא דארעא קדישא.) אבל בכל זאת לגילוי שכינה ונבואה לדורות הוא זכה גם זכה. ואין במשמע דברי רבינו המלבי''ם שאמר: "נבא רק מצד סגולת המקום, כמו שהיה בבהמ"ק שמשם שאבו רוח הקודש, וכמ"ש ושמואל שוכב בהיכל ה'ויקרא ה'אל שמואל, ויעקב לא היה מוכן בעת ההיא לנבואה, וגם לא הכין א"ע אליה כנ"ל, ומזה ידע שמה שחל עליו השפע הנבואיית היא מצד סגולת המקום. וז"ש אכן יש ה'במקום הזה, שבהכרח קדושת המקום גורם כי "אנכי לא ידעתי", ולא הכינותי א"ע לנבואה וכו'כאילו שייתכן שתבוא הנבואה חלילה על לב רע כי לא היתה שמץ מכזאת בראיות שהביא, שהרי גם עלי הכהן היה שם ולא נתגלה לו אותו חזון, במשמע שצריכים לסגולת כלי המקבל.. ורוח הקדש בא בזמן והמקום בו הוא נשפע רק על ''השואבים''בסגולת נשמתם. והנה לנו הנדר הראשון שנידר להשי''ת-
וידר יעקב נדר לאמר אם יהיה אלהים עמדי ושמרני בדרך הזה אשר אנכי הולך ונתן לי לחם לאכל ובגד ללבש/ ושבתי בשלום אל בית אבי והיה יהוה לי לאלהים. והמשכיל ביסוד עניין הנדרים יבין שפה האדם בן דת האמת הוא בבחינת רשות המלך מלכו של עולם ועליו אמר החכם ואני פי מלך שמור. והאדם נצטווה להיות ברשות פיו ולא ח''ו שיהיה הפה משרת נבזה לתהפוכות חמדת הגוף ותאוותיו והדברים ארוכים גבוהים ועמוקים. והרבה נאמר על
ונתן לי לחם לאכל ובגד ללבשועל דרך הפשט המתחדש יזכיר לי את דברי החכם בקהלת
אל תבהל על פיך ולבך אל ימהר להוציא דבר לפני האלהים כי האלהים בשמים ואתה על הארץ על כן יהיו דבריך מעטים.. ורבינו האב''ע השתפך שם באריכות והביא כו''כ ראיות עד כמה ששקלו ודקדקו אבות העולם בדבריהם לפניו יתברך, ונשמת עניינו אינו בעניין אמירת פיוטי החידות שהתנגד לה, אלא ביסוד שאך מעטים ישכילו להבין מדברי קדשו, והוא שלא תהיה לנו התפילה כמין התנסות חברתית (סוציאל עקספרינס וסינג-אלונג בלע״ז) ואף לא לימודית, אלא מלאכת עבודה שבו קורע האדם ומפרק הווייתו לפניו יתברך כפי שהאומן יפרק השעון שהוא מבקש לתקן. ודן עצמו לפניו, תפילה לקל חיי משורש משפט ופלילים, עד שיהיו הדברים שהוא מוציא לפני בוראו מחוקרים ישרים ונאמנים להגיון לבבו ולאיתני חפצו באותה שעה בתכלית דקדוק האמת האמיתית.. והדברים עמוקים רמים ונשגבים. והנה הגדירו חכמי האומות בחכמת חברת האדם הנקרא סוציולוגיה שבימינו את פירמידת צרכי האדם שסיפוקם יזמין 'צרכים'נוספים שישתעבד להם. ולהבנת העניין נאמר שאי אפשר לקיום האדם בלי אויר ומים אף לא לזמן מועט, אך הוא לא יתאוה למים בעודו נאבק על אויר לנשימה וכמו כן לא יתאוה למאכל כל עוד הוא צמא למים ולא יחשוב על בגד אלא אם שבע לחם ולא על שניהם באם עודנו מאויים מהחיות ולסטים וכו'וכו', והנה באשר כל אלה יעשו לו יתן כוחותיו ובריאותו על 'צורך'הממון והעושר וקנאת איש מרעהו וכו.. ומשאלת צרכיו האמיתית של יעקב באשר היה שם הייתה
ושמרניו
לחםובגדוהם ורק הם היו בשאלתו ובקשתו בעמדו לפניו ית''ש.. ועל השאלה שהרי הבטיחו יתברך על הרבה יותר אמרו המפרשים שהנדר קדם לחלום בבחינת אין מוקדם ומאוחר בתורה, והייתי מהרהר שמא נדר זה היה בכלל בקשת צרכי האדם שבתפילת ערבית שתיקן שם בבחינת ויפגע במקום, והכתוב רק מפרטו במאוחר לתועלת הדורות.. ותורת אמת הייתה בדברי הערתו של רבנו המלבי''ם לאמור- "שכל מה שאירע להאבות היה סימן לבניהם, כי כל מה שיקרה לענפים היה בכח בהשרש, וכמ"ש חז"ל להראות שכל מה שקרה להאבות היה מורה אל העתידות העתידים עורר לויתן או שמחה וגיל לבניהם, ואחרי שישראל היו מעותדים להיות בגולה בארצות אויביהם בג'גליות. והגלות האחרון יחסו ליעקב כמ"ש הרמב"ן וחכמי לב, שנפשו משוטטת עם זרעו בגלותם, כמ"ש
ואתה אל תירא עבדי יעקב נאם יהוה ואל תחת ישראל כי הנני מושיעך מרחוק ואת זרעך מארץ שבים ושב יעקב ושקט ושאנן ואין מחרידכמ"ש חז"ל, נרשם גלות זה מראש צורים בגלותו אל פדן ארם. ורמז זה במ"ש ויצא יעקב וילן שם כי בא השמש. כי גלות זה היה לילה ארוכה ואפלה מנודח, כמ"ש
אלי קורא משעיר שומר מה מלילה. ושם נפחה נפשה, באה שמש הצלחתה בעוד יומם, וכן שקעה לו חמה שלא בעונתה. וכן אמר במדרש ריב"ל פתר קריא בגלות ויצא יעקב הה"ד ויצא מבת ציון כל הדרה. ויען שגלות זה היה בעון שנאת חנם, ואי אפשר שיגאלו רק עד שיתאחדו לגוי אחד כמ"ש לקח עץ אחד וכו'וקרב אותם אחד אל אחד וכו', לזה עשה לו סימן אם יתאחדו האבנים אבני שבטי יה לאבן אחד. וישכב במקום ההוא לרמז שנשמת יעקב תהיה עמם בגלותם, והראו לו בחלומו בית השלישי נכון בראש ההרים עד שסולם ההשגחי יהיה עקרו בארץ, כמ"ש והתהלכתי בתוככם, ומלה"ש יקחו שפעם מן העולם התחתון, וע"ז מלאכי אלהים עולים תחלה אח"כ יורדים, וה'נצב עליו בקביעות שלא יחרב עוד, והודיעו לו שהארץ הזאת תהיה מתנה עולמית מבלי הפסק, גם הודיע שתבא עת שיהיה זרעך כעפר הארץ, היינו שיהיו בתכלית השפלות, וזה יהיה לטובתם שע"י כן יתפזרו בכל רוחות העולם וכל משפחות האדמה יתברכו על ידם, שבעודם בארץ גלותם יודע לכל העמים על ידם אמונה האמתיית ויקראו כולם בשם ה'אל עולם. והנה אנכי עמך ושמרתיך בל תכלה בין האומות, ולבסוף והשיבותיך אל האדמה הזאת כשתגיע עת דודים ותור הגאולה, וע"ז אמר יעקב, אכן יש ה'במקום הזה אין זה כי אם בית אלהים, לא כאברהם ויצחק שקראו לשני הבתים הראשונים הר ושדה על שעתידים ליחרב, כי זה נקרא בית כי יהיה מכון לשבתו עולמים, והוא יהיה שער השמים, ואז ראה שיתאחדו כל האבנים לאבן אחד, ועז"א ויקח את האבן"ע''כ והנה דיבור יקר בסה״ק כלי יקר על הפסוק:
ופרצתימה וקדמה צפונה ונגבה. מה שהזכיר הרוחות המקבילין זה כנגד זה, ולא הזכירן כסדרן, לפי שאמרו במדרש (עיין מדרש תהלים מד.ב) אין התשועה באה לישראל כי אם בזמן שהם בתכלית השפלות, שנאמר (תהלים מד.כו) כי שחה לעפר נפשינו וגו', מה כתיב בתריה קומה עזרתה לנו. וטעם של דבר שכל זמן שאינן בתכלית השפלות אז אינן תולין בטחונם בה'וחושבים תחבולות להנצל מפח יקוש ע"י תחבולות אנושיות, וע"כ ריחק ה'את האדם ורבה העזובה, כי לא בטחו בתשועת ה'אך כשיראו כי אזלת יד השתדלותם ואין עוזר וסומך, אז עיניהם נשואות אל ה'לקרוא אליו בעת הצר להם וה'שומע, ובאותו זמן התשועה באה דרך בריחה מן הקצה אל הקצה, דהיינו מן תכלית השפלות אל תכלית המעלה.. ונחתום מאמר קצר זה בדברי קדשו של הנו''א שאמר:
ויאמר הן עוד היום גדול ר"ל דגם זאת אומר הצדיק פן תאמר עוד היום גדול לעסוק בעבודתו יתברך, כאשר אפנה מעסקי עניני עוה"ז אז אתחיל בעבודתו יתברך, אל תאמר כן
כי לא עת האסף המקנה, ר"ל שאין עת לאסוף קניני עוה"ז כי צל ימינו עלי ארץ, אך כן תעשו ותצליחו, "השקו את הצאן"ר"ל עניני עוה"ז דברים הגשמיים יהיה לכם כמו נשיקה, כדרך המנשקים שאינו אלא נגיעה בעלמא, כן יהיה מחשבותיכם על עסקי עניני עוה"ז כמו נגיעה בעלמא ודבר הכרחי,
ולכו רעו, פירוש ועיקר לדבק עצמו בבורא יתברך בדביקות ושלימות גמור, וזהו
ותישק ערפה לחמותהרמז לדברים הגשמיים הנקראת בשם "עורף"יהיה כמו נשיקה,
ורות דבקה בה, רמז בעניני עבודתו, דהיינו לרוותו בשירות ותשבחות, צריך לזה דביקות גמור
ויאמרו לא נוכל עד כו׳, ר"ל שמחשבותיו ישיבוהו כי תאמר הרי לא נוכל להתחיל בעבודתו יתברך
עד אשר יאספו כל העדריםכנ"ל, כי אם בג'בחינות נפש רוח נשמה והדבר קשה עלינו עד מאוד, אני נותן לך עצה דהיינו
עודנו מדבר עמם ר"ל בעת שתתחיל לדבר בדברי תורה,
ורחל באה עם הצאןר"ל אז תראה לדבר ביראה ופחד כנ"ל,
אשר לאביההיא היראה השלימה, יראת הבורא ב"ה וב"ש ויתעלה, הוא אבינו שבשמים, יעשה עמנו חסד וישם בלבנו אהבתו ויראתו לעד ולנצח נצחים. אמן. בפעם הזאת העליתי דברי דלעיל כבר בתחילת השבוע, והנה בליל ד׳ נזכרתי על יצועי בעוד אימרה משובבת ששמעתי בשעתו מפי רבי יעקב לוי זצ״ל. והנה לא יאומן כי סופר שזה היה בסמוך לפרשה בפרשת וישלח. וכך הוא אמר לי: הכתוב מגיד שיעקב היה ירא מאוד את עשיו ואנשיו.. והנה ממש בסמיכות הזמן פשטו רק שניים מבניו כדבר של מה בכך על שכם והמיתו את כל תושביה אף מבלי שיטרחו להודיע לאחיהם על מעשיהם, אז עם בנים עזים וגיבורים כאלה למה היה יעקב צריך לירא כל כך מעשו ואנשיו?! וההסבר הוא שבעשו עוד היו יעקב ובניו גלות-אידן וגלות-אידן הם כגלות-אידן.. אך בהציג היהודי רגליו על אדמת הקדש הוא מאבד את חוש הפחד ונעשה לאיש מלחמה עז נפש..
